השבוע ימלאו 22 שנה לפטירתה של אימי.
בכל שנה, כאשר אני שומע את הסיפורים על אמא ז"ל נצבט ליבי.
אני נזכר איך אמא הגיעה לעבודה עם כיסא גלגלים וקשיי נשימה.
לאחר שלא הצליחה להגיע גם בעזרת הכיסא – הזמינה תלמידים הביתה ללמד אותם מהמיטה…
ולמה ליבי נצבט כאשר אני נזכר במסירות של אמא לתלמידים?!
מכיוון שאני יודע: עלי לא יספרו סיפורים כאלה….
השבוע נכחתי בניחום אבלים ושמעתי על הנפטר. הוא קם מוקדם, לא הפסיד את הלימוד הקבוע וחי כל חייו בצניעות בדירה קטנה…
התרגשתי, ושוב חשבתי לעצמי – עלי לא יספרו סיפורים כאלה…
אני זוכר איך בשנים הראשונות אחרי שאמא נפטרה לא העזתי לפספס יום עבודה כי 'לא הרגשתי טוב'. קצת שיעול או חום לא היו סיבה מוצדקת, כאשר דמות דיוקנה של אימי החולה יושבת ומלמדת לנגד עיני.
חלפו כמה שנים והבנתי שעבורי לא מתאים להגיע חולה לעבודה. ככל הנראה ישנם עוד דברים שלא מתאים לי 'לחקות' בהם את התנהגותה של אמא, וגם לא התנהגות של אף אדם אחר.
"תהיה אתה – כל השאר כבר תפוס"!
הבנתי שעלי למלא את החלק שלי בדפי ההיסטוריה ולא 'לחקות' את ההיסטוריה של מישהו אחר.
שמעתי פעם על תלמיד שלא התקבל למוסד חינוכי מסויים. המנהל אמר לעצמו: 'חבל שהוא לא כמו אבא שלו..' התלמיד שמע את הדברים ואמר: "אני בדיוק כמו אבא שלי! אבא שלי לא היה כמו אבא שלו ואני לא כמו אבא שלי…".
אמא לימדה אותי איך היא עשתה בצורה טובה את מה שהאמינה בו, כעת עלי להשקיע במה שאני מאמין…
עד היום אני חושב מה אמא הייתה אומרת על דברים מסויימים…
לפעמים אני מדמיין אותה כועסת אם אני זורק חצי תפוח או יושב בחוסר מעש.., ובכל זאת אני מאמין שהצוואה הלא כתובה שלה (וגם שלי כהורה) היא: "ילד שלי לך רק בדרך שלך.. "