את חטאי אני מזכיר היום…
בתחילת השירות הצבאי שלי איבדתי ציוד ונדרשתי להגיע למשפט צבאי אצל המג"ד.
כחייל צעיר, הסתכלתי על כל מפקד כ'מלאך'. המג"ד כבר היה בשבילי לפחות כמו סגנו של אלוקים, אם לא שאלוקים היה סגנו של המג"ד…
חשבתי על כל שאלה אפשרית שהמג"ד ישאל אותי במהלך המשפט והכנתי את עצמי היטב.
כאשר ניצבתי למול המג"ד והצדעתי בכבוד הוא שאל שאלה שהשאירה אותי המום. שאלה שלא התכוננתי אליה בכלל:
"האם אתה מוכן להישפט בפני"?
עמדתי נבוך, לא הבנתי את השאלה גם אחרי שהוא חזר עליה שלוש פעמים.
איך ייתכן שהמפקד הבכיר עומד בפני הטירון הצעיר ושואל אותו אם הוא מוכן להישפט בפניו?!
הרבה מהמשפט הצבאי הזה אני לא זוכר, אבל אחרי שנים כשילדיי גדלו מעט, נזכרתי היטב בשאלה של המג"ד: "האם אתה מוכן להישפט בפני".
הבנתי אמנם שאלו הכללים בצה"ל, אבל עומד מאחוריהם הגיון רב.
סמכות לא לוקחים. סמכות מקבלים!
המג"ד היה בדרגה גבוהה ממני, ובכל זאת את כוח הסמכות שלי הוא קיבל מההסכמה שלי להישפט בפניו.
הרבה שנים חשבתי שהסמכות שלי היא להפוך את הילד לממושמע וצייתן. כיום אני מבין שהסמכות שלי תלויה בהחלטה של הילדים להעריך אותי ולשמוע למה שיש לי לומר להם.
אין מה לחשוש, הילדים באופן טבעי רוצים בסמכות שלי מעצם יחסי הכוחות והמעמד במשפחה.
הסמכות האמיתית היא כאשר אני מוכן לשמוע מהם גם את ה'לא' במקרים מסויימים. יש דברים שהם רוצים להחליט בהם ולגדול בדרך שלהם.
הורים פונים אלי בתסכול על כך שאינם מצליחים להיות סמכותיים כלפי הילדים.
דווקא הענווה וההתייעצות שלנו עם הילדים, יגרמו להם לסמוך עלינו ולקבל את הסמכות שלנו.