השבוע צפיתי בסרטון בנושא חינוך הילדים. לפתע נכנס הבן שלי ושאל: "במה אתה צופה"? "עצות איך להיות הורה טוב יותר…"' עניתי.
הוא התיישב לידי, הקשיב כמה רגעים ואז אמר: 'ראיתי את הכותרת – "הילדים הם לא חלון הראווה שלי" ואני לא מסכים עם האמירה הזו!
גם אם זה נכון, זה הרבה יותר מורכב. הוסיף.
ההערה שלו עוררה אותי למחשבה לא פחות מהסרטון עצמו. שמתי לב שהכותרת עוררה בתוכי 'מאבק פנימי' מסויים מול הילדים, אך התכחשתי אליו.
האם אני יכול להתעלם מההתנהגות של הילדים שלי?!
אם הילד שלי יסתובב בצורה מוזנחת או יפריע ויתחצף בכיתה, האם זה לא יעורר בי מבוכה?!
האם ההחלטה כי הילדים אינם חלון הראווה שלי תכסה גם על התחושות הפנימיות שזועקות מתוכי?!
אני מבין שהתחושות הקשות שלי מהילד לא צריכות 'לנהל' או 'לשתק' אותי, אך האם ייתכן שהן לא יפריעו לי כלל?!
ניסיתי לברר זאת יחד עם 'חלון הראווה שלי' (הבן שהעיר לי על הסרטון….)
לאחר מחשבה ודיון משותף
הבנתי שהילד דווקא כן משמש כחלון הראווה שלי. ההתנהגות שלו והכשלונות שלי מציגים אותי באור מסויים, ומעוררים אותי לחשוב כיצד עלי להתנהג אחרת ולחנך אחרת.
'חינוך ילדים' – המקום שבו אני מתחנך ע"י הילדים שלי.
עלי להקפיד שהילד יישאר רק 'חלון ראווה' ולא יתפוס את כל המקום שלי כהורה, כאדם…
אלמד לתקן את עצמי בזכותו ולהיות הורה טוב יותר, בדיוק כפי שלמדתי מההערה של הבן על הסרטון שראיתי.
לפעמים נדמה ש'החלטות אמיצות' כמו "לא אהיה מושפע מהילדים"! יחוללו את השינוי, אך קשה ליישם החלטות כאלו לטווח ארוך. לעומת זאת הכרה בקושי שלי ואפילו ב'תלות' שלי בילדים או בסביבה מאפשרת לי להתקדם ולהשתפר.
ברגע שאני משתנה ומתקדם – גם חלון הראווה נראה טוב יותר.