אני זוכר את הטלפון שקיבלתי מהבן שלי כשהוא נכשל במבחן. טלפון נוסף מילד שנפצע במהלך טיול, וגם טלפון מילד עצוב שהתקשר בלי מצב רוח….
כל אחד מהטלפונים הללו טילטל אותי וחשתי היטב את המצוקה של הילד. לא רק את המצוקה של הילד שלי, אלא במיוחד את המצוקה של הילד שבתוכי…
שמתי לב כיצד כל פגיעה בילד שלי מזכירה לי מקרים בהם נפגעתי בעצמי בהיותי ילד.
כאשר ילדי שיתף בחוויה קשה שגם אני חוויתי בעצמי, גם התגובה שלי כלפי המצוקה שלו הייתה קשה יותר. הגבתי גם על הפגיעה שלו וגם על הפגיעה שלי.
במקום להגן על הילד ולעזור לו, העמסתי על גבו של הילד את הקושי שלי ובלי כוונה הגברתי את מצוקתו הרגשית.
חשבתי לעצמי, מה עלי לעשות? כיצד אפריד בין הילד שלי לילד שבתוכי?
הבנתי שכמו שאני מקשיב לילד שלי, עלי להקשיב גם לילד הקטן שנמצא בתוכי ולשוחח אתו.
לדוגמא: כאשר בני סיפר שהוכה בבית הספר הרגשתי מיד איך כואב לילד שבתוכי שגם הוא סבל מאלימות בבית הספר.
עצרתי לרגע והבחנתי בין התגובות השונות שלי.
כלפי הילד שלי – הגבתי באמפתיה ועידוד.
כלפי הילד שבתוכי – ניהלתי שיח פנימי בין החלק הבוגר שלי לילד שבתוכי. שאלתי אותו: מה הרגשת אז? כיצד היית רוצה להגיב, אך לא העזת? מה היה עוזר לך לא לפחד?
השיח עם הילד הקטן שבתוכי שחרר מתוכו מטען רב.
הבנתי שמצבי מצוקה של הילדים הם הזדמנות נפלאה גם עבורנו לעשות שינוי.