ישבתי השבוע עם קבוצה של אנשי חינוך ושאלתי אותם: "מה הדבר החשוב ביותר בחינוך?"
אחת המורות אמרה בביטחון: "אין תחליף לדוגמא אישית. אני עושה דברים מסויימים כדי שהילדים יראו ויעשו גם הם אותו הדבר…".
"אז גם הילדים יעשו דברים מסויימים רק כדי שאחרים יראו ויעשו אותו הדבר?!" שאלתי בתמימות…
דוגמא אישית מיוחדת בכך שלא ניתן לזייף אותה.
שמתי לב שאם אני עושה דברים רק כדי שהילדים ילמדו- אם זה לא אמיתי אצלי, זה לא באמת יעבור אליהם.
שמעתי מחבר שהיה הולך לבית כנסת רק כדי שהילדים יראו שהוא הולך.
האם דוגמא אישית הפכה לסוג של חינוך לצביעות?!
אני זוכר שכאשר הייתי בכיתה א', הקפידו מאוד על סדר וניקיון בכיתה. מכיוון שאמא שלי הייתה מורה יכולתי להיכנס לפעמים לחדר המורים, שם ראיתי את כל הכלים המלוכלכים מונחים בכיור…
אני לא אומר שזאת הייתה הסיבה לכך שלא הייתי תלמיד מצטיין בבית ספר יסודי, אבל כן אומר שהסיפור הזה חרות בזכרוני גם אחרי קרוב לארבעים שנה.
הדוגמא האישית הפשוטה בשבילי היא- להיות מי שאני באמת. דווקא במצבים שבהם אני מסביר לילדי שקשה לי ואני מתמודד, הוא מעריך זאת יותר.
אסיים במשפט נפלא ששמעתי השבוע:
תהיה אתה – כל השאר כבר תפוס!