אודה ולא אבוש, או אודה ואבוש.
בכל כיתה יש תלמיד או תלמידה שיותר קשה לי אתם.
כן, כאלה שאני חושב שאם רק לא יגיעו הבוקר לכיתה יקל עלי מאוד להעביר את השיעור.
גם בבית, בדרך כלל – יש ילד כזה. ברגע שהוא פותח את הדלת אני מתפלל תפילה קצרה שלא קרה משהו מיוחד בבית ספר ושלא יתחיל לריב עם האחים שלו בדקות הקרובות…
אז השבוע נכנסתי לכיתה בפעם הראשונה השנה, ופשוט שכחתי שיש שם תלמידה שקצת מאתגרת אותי בשיעורים..
היא נכנסה באיחור ואמרה: "המורה, נכון התגעגעת אלי?!" עצרתי, וברגע של כנות אמרתי לה: "כן, ממש התגעגעתי"! שכחתי את כל ה'מטענים' שהיו לנו משנים קודמות והתחלנו שנה אחרת.
מיד הבנתי את המסר, ברגע שאני לא פוחד ממה שהיא תעשה בשיעור, גם היא תפריע פחות. אם אני פוחד ממנה אולי גם היא פוחדת ממני…
נזכרתי בסיפור שקרה לפני מספר חודשים.
פועלים ערבים הגיעו לעבוד ביישוב מסוים. כנהוג באותו ישוב הצמידו לפועלים שומר עם נשק כדי לשמור על תושבי הישוב. לאחר כמה שעות נגשו הפועלים אל השומר ואמרו לו: "אתה לא צריך לשמור עלינו יותר. האנשים בישוב נראים בסדר, הם לא ינסו לפגוע בנו…"
אני שומע על הרבה הורים שחוששים מאוד מהילדים שלהם עצמם, והילדים מגיבים בהתאם.
אם לא נחשוש מהילדים, גם הם יפתיעו אותנו לטובה. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם".