מזל טוב!
עוד בן שלי עבר טסט ואני מחזק את מעמדי כ'הולך רגל'..
אז יצאנו לנסיעה מאתגרת, כאשר אני זז למקום של אשתי (זה לא שוביניסטי, זה פשוט ככה אצלינו) ואשתי עברה למושב האחורי.
ואז הגיע הטסט- כלומר הטסט שאני צריך לעבור!
האם אצליח לא להעיר לו יותר מדי?
האם אעיר לו בסבלנות?
האם אצליח לשחרר את השליטה???
להיות מלווה זה לא דבר פשוט בשבילי, אני צריך את ההגה, את השליטה, את המהירות שלי..
ותכל'ס זה לא רק כשאני ליד הבן שלי שנוהג, זה מבחן לחיים!
האם אני מסוגל לתת למי שמנהיג את העולם לנהל אותו, ופשוט לשבת לידו?!
אמר לי פעם אדם חכם: "אם אתה נותן לאלוקים להוביל אתה יכול לשבת לידו. אם אתה מחליט לנהוג – אלוקים לא יישב לידך…"
פנתה אלי אמא אחת בתסכול: "אני רוצה שהבן שלי לא יקום באמצע סעודת שבת ואני מתפללת לאלוקים שזה יקרה".
אמרתי לה שנראה לי עדיף לעשות הפוך: "תחשבי אם אלוקים רוצה שהילד לא יזוז מהשולחן, ותעזרי לו להרגיש בנוח בזמן שהוא מתאמץ לשבת ליד השולחן…"
אל תתפללי שאלוקים יעזור לך, תתפללי שתוכלי בענווה לקבל את רצון אלוקים ותעזרי לזה לקרות…
אז עכשיו שאני יושב ליד הבן שלי שנוהג, אני מתפלל לזכור את המסר הזה ולתת לאלוקים להנהיג אותי בכל רגע ורגע.
ועוד משהו קטן שאני מגלה: זה אולי קצת מפחיד לשבת ליד הנהג, אבל זה גם נעים ומשחרר…
עכשיו אני יכול להתפלל לנסיעה ולמסע של החיים:
"שתוליכנו לשלום ותצעידנו לשלום ותגיענו למחוז חפצנו לחיים לשמחה ולשלום…"
