לפני מספר שנים עברתי במסדרונות בית הספר וראיתי תלמידה יושבת בצד ובוכה. היא הצטערה שלא הצליחה במבחן מסויים. לפתע עברה לידה אחת המורות, ראתה את הדמעות שזלגו מעיניה, ואמרה: "אני לא יכולה לראות אותך עצובה". המורה כמובן הייתה אכפתית כלפי אותה תלמידה, אך המשפט שהיא אמרה עורר אותי למחשבה. מדוע קשה לנו לאפשר לילד להיות עצוב?!
נזכרתי בסיפור הזה השבוע כאשר ראיתי שאחד מילדי עצוב. שמתי לב איך אני מנסה מיד לפתור לו את הבעיה, רק כדי שלא אצטרך לעמוד בפני הקושי שלו.
"מדוע קשה לי לראות אותו עצוב?" "למה זה מלחיץ אותי?"תהיתי לעצמי..
אולי העצבות שלו רומזת על כך שאיני דואג לו מספיק?
שוב נזכרתי באותו משפט של המורה: 'אני לא מסוגלת לראות אותך עצובה'. הבנתי שאני דואג יותר לרגשות שלי מאשר לעצב שלו.
עצרתי רגע ואמרתי לו: "זה בסדר להיות עצוב".
העצבות היא רגש טבעי ובריא.
היא מאפשרת לנו להתבונן ב'חוסר' שלנו ולקבל אותו מתוך שלווה פנימית.
ימי 'בין המצרים' וצום תשעה באב יעידו על כך שאנו מנסים להכיל את העצבות, לחוות אותה וללמוד ממנה.
הגעתי פעם לניחום אבלים אצל חבר קרוב. ישבתי לידו ולא דיברתי. לאחר שיצאו חברים אחרים שבאו לנחם הוא אמר לי: "תודה רבה. כל כך הרבה מנחמים באו לדבר אתי ולהסיח אותי מהעצבות ואני רק רציתי מישהו שיהיה לידי ויאפשר לי לחוות את העצב".
חשוב לשים לב להבדל התהומי בין עצב לתסכול.
התסכול הוא מעין מלחמה פנימית שמתחוללת בתוכי. כעס פנימי על איך שהגבתי או על איך שהתנהגתי. התסכול מביא בדרך כלל לייאוש.
העצב, לעומת זאת, מגיע מתוך שלווה פנימית בה אני מקבל את המציאות הקשה עבורי.
מדוע כל כך חשוב לתת מקום לעצב שלנו?
מכיוון שאם אנו לא מאפשרים לעצמנו את העצב והפגיעות, העצב הופך לכעס תסכול וייאוש.
פגשתי השבוע הורים שהיה ניכר על פניהם שהם עצובים מההתנהגות של הילד. הם סיפרו על התסכול שלהם והאשימו את הילד בכך שהוא מתחצף ומשתולל. עצרתי לרגע ושאלתי: "עצוב לכם שזו ההתנהגות של הילד"?
לפתע הייתה דממה. הכעס, התסכול והייאוש הפכו לעצב וחמלה.
דווקא היכולת להבין את העצב של הילד ואת העצב שלנו, יוצר את החיבור מהמקומות העמוקים יותר של הנפש.